שמש נ' אוסיף השקעות ופיתוח בע"מ ואח' - פסקדין

החלטה

מונחת בפני בקשת פירוק זמני שהגיש הנאמן למחזיקי סדרת אגרות חוב ה' של חברת אוסיף השקעות ופיתוח בע"מ. הבקשה מבוססת על הטענה, כי החברה לא פרעה סך של 73 מיליון ₪, שהגיע לבעלי אגרות החוב, ואשר מועד פרעונו חלף ביום 20.6.10. במסגרת דיונים שנערכו בין הצדדים, חלקם בהליכים שנפתחו ונוהלו בפני כב' השופטת קרת, נעשו נסיונות להביא את הצדדים לכדי פשרה. זאת, בסיועה של כב' השופטת, ותוך נכונות להשהות את ההכרעה המשפטית על מנת לאפשר לצדדים להגיע להידברות והסכמות שתייתרנה את ההכרעה. אלא, שבסופו של יום עלו הנסיונות בתוהו, והוגשו בקשות לפירוק ולפירוק זמני. טבעם של מהלכים כאלה שנתארכו, על דעת הצדדים, כאשר בית המשפט מאפשר זאת על מנת ליתן בידם הזדמנות להגיע להכלל הסכמות.

המבקשים קובלים, במסגרת הבקשה שבפני, על אי התשלום, וכן מלינים על שורה של צעדים שביצעה החברה בעודה (לשיטתם) חדלת פרעון הלכה למעשה – זאת בין היתר רישום שיעבודים וצעדים אחרים לטובת בנק לאומי וצדדים אחרים, חלקם כאלו הקשורים לחברה.

כמו כן, טרוניה למבקשים על הצעת רכש סלקטיבית שביצעה החברה כלפי בעלי אגרות החוב, ועוד כהנה וכהנה.

החברה מתנגדת למבוקש, וזאת חרף העובדה כי אין היא מכחישה שהיא חבה את הסכום נשוא הבקשה, וטרם שילמה אותו. התנגדותה של החברה מבוססת בעיקר על הטענה כי סעד הפירוק הזמני הינו סעד דרסטי ומזיק, אשר יפגע קשות בפעילותה; עוד טוענת היא, על נוקשות וחוסר תום-לב מצד המבקשים בכל הנוגע למשא ומתן שנוהל ביניהם. החברה מעלה כמו-כן שורה של טענות בכל הנוגע לפעולות המיוחסות לה. אמנם, אין היא מכחישה את הפעולות עצמן, אולם לטענתה עסקינן בפעולות חוקיות ומתבקשות, אשר חלקן אף יועדו לתועלת נושיה.

עיינתי בעמדות הצדדים וכונס הנכסים הרשמי, ומסקנתי הינה כפי שיובא להלן.

הסוגיה העומדת להכרעה, הלכה למעשה, הינה פשוטה. עיון בתשתית העובדתית הבסיסית של המקרה, וזאת מעבר לטיעוני האווירה ולהאשמות שמטיחים הצדדים זה בזה, אינה מן המורכבות. חלקה המרכזי כלל אינו שנוי במחלוקת. אכן, עניין לנו ביחסי נשייה שאינם נמנים על הקבוצות הנפוצות יותר, שעניינן מגיע כמעט "חדשות לבקרים" לבית המשפט של חדלות פרעון. אלא מאי? אין ולא יתכן מקום למחלוקת, כי חרף ייחודיות מסויימת המצויה ביחסים שבין חברה למחזיקי סדרות כאלו ואחרות של אגרות חוב, בסופו של יום, מקום בו לא נפרעה אחת הסדרות במועדה, הופך הדבר לנשיה כספית לכל דבר ועניין. נשיה בסדר דין רגיל, אשר אינה שונה עקרונית מנשייתם של נושים אחרים שאינם זוכים לדין קדימה.

אבהיר דברי; אין ספק כי מקום בו מעלה החברה החייבת הצעה להסדר נושים – הסדר

המיועד כל-כולו למנוע את "שבירת הכלים" בינה לבין מחזיקי אגרות החוב, אפשר ואף רצוי

כי הסדר זה "ייתפר" במיוחד למידותיהם המיוחדות של נושים אלו. דבר אשר יהפוך אותו

שונה מהסדרים "קלאסיים" נשוא הקפאות הליכים בהם עומדים מול החברה בעיקר נושים

"מסורתיים" יותר. במצב דברים כזה, אין כל פסול בהסדר אשר תפקידו לערוך פריסה מחדש

של החיובים נשוא מערכת היחסים העתידית בין הצדדים. אלא שהצעת הסדר (בין אם מלווה

בהקפאת הליכים ובין אם לאו) לחוד, ובקשת פירוק שהוגשה בהעדר הסדר או הקפאת

הליכים לחוד. לשון אחר; בעוד שבעלי איגרות חוב והחברה החייבת עשויים בהחלט להסכים

בדבר פריסה מחודשת של החיובים על פני ציר הזמן, הרי שבהעדר הסכמה, בעלי אגרות חוב

שהגיע מועד פרעונם ולא זכו במלוא המגיע להם, הופכים לנושים כספיים לכל דבר ועניין.

או אז , ככאלה אין זכותם להגיש בקשת פירוק נופלת מזכותו של כל ספק או עובד שלא זכו

למלוא המגיע להם לפי הסכם השירות או חוזה העבודה. אכן; בעל אגרות החוב, יתכן ויקח

בחשבון (כמוהו ככל נושה אחר, הלכה למעשה) את מאזן הסיכויים והסיכונים הטמון בנקיטה